טיפול בחיובי  ארנונה – עו"ד יובל ברוש*

דיני הארנונה הינם מערכת דינים מרתקת ומתפתחת שעניינה הסדרת חבותו של המחזיק בנכס בתשלום מס עירוני כלפי הרשות המקומית. מס זה מהווה את עיקר תקציב הרשות המקומית.

מידי תחילת שנה מחייבת הרשות המקומית מחזיקי נכסים (בין אם למגורים ובין אם לעסקים) בחיוב ארנונה. דרישת החיוב נקבעת בהתאם  לגודל הנכס, סיווג הנכס, ואזור הנכס.

חשוב להבהיר כי כל רשות מקומית מחייבת על פי צו הארנונה שלה והדבר יוצר לא אחת פערים משמעותיים בין חיובי ארנונה ברשות מקומית אחת למשנתה.

ככל שקיימות טענות כאלה או אחרות כנגד החיוב בארנונה, קבע המחוקק מספר דרכים לתקיפתו:

מסלול ההשגה והערר ( ופנייה לערעור מנהלי במקרה בו נדחה הערר) בכל הנוגע לטענות המצויות "בחוק הרשויות המקומיות, ערר על קביעת ארנונה כללית".

 מסלול על דרך של תקיפה בעתירה מנהלית בכל הנוגע לטענות בדבר חוקיות החיוב (ופנייה לערעור על עתירה מנהלית, בבית המשפט העליון, במקרה בו העתירה נדחית).

במקרים נדירים וחריגים ובהתקיים נסיבות יוצאות דופן ניתן יהיה לפנות גם לבית משפט אזרחי.

חשוב לציין כי פסיקות בתי המשפט השונים, בכל הנוגע לארנונה, הינן לא אחת מנוגדות וסותרות, הן משום חוסר בהירות משפטית, הן משום המתח המצוי שבין זכותה של הרשות המקומית, בהיותה נאמן הציבור, לגבות תשלומים המיועדים לרווחת הציבור לבין זכותו של החייב להגן על קניינו, הן משום שהדברים נקבעים לא אחת בשל נסיבות המקרה .

עם השנים מתפתחת מגמה בפסיקה שעניינה ריסון והגבלת הרשות המקומית מלנקוט בהליכים שרירותיים וחד צדדיים כנגד החייבים בארנונה. על התפתחות זו ראה במאמר שלהלן.

רק עורך דין מומחה העוסק בתחום זה שנים רבות ומכיר כל פסיקה מכל היבטיה, יוכל להגן על הלקוח שלו תוך שימוש בכל הידע שצבר כל השנים, לתועלתו של החייב בארנונה.

הלכת פרידמן – צעד נוסף בדרך לריסון כוחן של הרשויות המקומיות כנגד חייבים בארנונה

ביום 16/4/2018 התקבל בבית המשפט בבית המשפט העליון פסק דין עקרוני וחשוב, המהווה הלכה בדיני הארנונה.

פסק דין זה (רע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן צבי, להלן: "הלכת פרידמן" ) הינו, כך, בלשונו של ביהמ"ש, "חוליה נוספת בשרטוט גבולות כוחם של הליכי הגבייה המנהליים" הננקטים ע"י הרשויות המקומיות כנגד חייבים בארנונה. נזכיר כבר כאן כי פסק דין זה מצטרף אל שני פסקי דין נוספים (ואף יותר), שניתנו בבית המשפט העליון, במרוצת השנים האחרונות, שיש בצירופם של כל אלה בכדי להצביע על מגמה שתכליתה ריסון כוחן של הרשויות המקומיות והגבלת יכולתן להיפרע מחייבים בארנונה נוכח טענות שונות שיכול שיופנו כנגדן ע"י החייבים ומטעמם (הכוונה היא לרע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, להלן: "הלכת נסייר" ו- עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' סלומון בע"מ, להלן: "הלכת סלומון") .

בכדי להבין את חשיבותו של פסק הדין ותרומתו להבהרת המצב המשפטי בכל הנוגע לפעולות שיש בכוחן של רשויות מקומיות, לנקוט, כנגד חייבים בארנונה, נידרש תחילה, בקצרה ובתמציתיות לסקירת המצב המשפטי ערב קבלת פסק הדין .

בעיקרון, שמורים לרשות המקומית שני הליכים שיש ביכולתה לנקוט כנגד חייבים בארנונה. ההליך הראשון הינו הליך הגבייה המנהלי ואילו ההליך השני הוא הגשת תביעה אזרחית, בד"כ בדרך של תביעה בסדר דין מקוצר.

במסגרת ההליך הראשון, רשאית הרשות לגבות את החוב בלא להיזקק לערכאות משפטיות או להליכי הוצאה לפועל רגילים. הסדר הגביה המנהלי מקנה לרשות סמכויות שונות לשם גביית החוב.

את הליכי הגביה המנהליים ניתן לחלק לשני סוגים: "גביה אקטיבית", במסגרתה הרשות נוקטת ביוזמתה הליכים לגביית החוב,(עיקולים, תפיסת נכסי החייב וכיו"ב ) ו"גביה פסיבית", במסגרתה הרשות אינה פועלת לגביית החובות, אלא ממתינה שהפרט יהא זכאי לאישור לפעולה כלשהיא (בד"כ עם העברת זכויותיו של הפרט, החייב, בנכס, לצד ג) ומתנה את האישור בתשלום החוב.

במהלך השנים שררה אי בהירות משפטית בכל הנוגע ליכולתו של החייב בארנונה לטעון טענות כנגד ההליכים הננקטים כנגדו מצד הרשות המקומית. ביתר שאת התבלטה אי הבהירות בשאלת התיישנות החובות- האם וכיצד ניתן לטעון כי חובות הארנונה התיישנו וכן בשאלת מידת השתהות הרשות המקומית בנקיטת הליכי גבייה כנגד החייב, כשיקול לביטול החובות או להפחתתם ועוד כהנה וכהנה.

אי בהירות זו יצרה מצב בו הייתה אף סברה כי חובות ארנונה אינם מתיישנים וכן כי לרשות  המקומית שמורה הזכות לנקוט בהליכי גבייה כנגד החייבים כראות עינה ובמועד בו היא רואה לנכון לעשות כן.

בהלכת נסייר נקבע לראשונה כי יש להחיל את דיני ההתיישנות הרגילים על הליכי גבייה מינהליים. המשמעות היא שנישום שהרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלית רשאי להתגונן בטענה שהחוב התיישן, וזאת על דרך יזומה מצד החייב של הגשת עתירה מינהלית נגד הרשות.

בהלכת סלומון, שהתקבלה מספר שנים לאחר מכן,  הורחבה תחולתה של הלכת נסייר, ונקבע כי היא תחול גם בכל הנוגע להליכי גבייה "פסיביים" של חובות לרשויות המקומיות. משמעות הקביעה היא כי בחלוף תקופת ההתיישנות אין הרשות רשאית לדרוש את פירעון החובות שהתיישנו כתנאי למתן אישור או תעודה.

לשלמות התמונה נזכיר, כי בשנת 2012 התפרסמו הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בדבר הפעלת הליכי גבייה מנהליים, לפי פקודת המסים, גבייה. בהנחיות אלה נקבעו הכללים אשר על הרשויות המקומיות לפעול לאורן בנקטן הליכי גבייה והוסדר סד זמנים קצוב שעל הרשויות המקומיות לפעול במסגרתו לגביית חובות,  שאם לא כן, עלולה  הרשות המקומית להיות חשופה לטענה כי חל שיהוי בהתנהלותה.

הנה כי כן, במרוצת השנים האחרונות חלה מגמה המגבילה את הרשות המקומית מלנקוט בהליכים כנגד חייבים בארנונה באופן שרירותי וגורף וניתנו כלים לחייב לטעון להגנתו. הלכת פרידמן הינה נדבך נוסף, כאמור, המצטרף למגמה זו.

הלכת פרידמן:

בהלכת פרידמן נדונה השאלה האם הליכי גבייה מנהליים שננקטו עוצרים את מרוץ ההתיישנות בתביעה אזרחית, המוגשת  ע"י הרשות המקומית לשם גביית החוב.

בין עיריית ירושלים לבין מר צבי פרידמן עמדה במחלוקת סוגיית חובותיו בארנונה של פרידמן לעירייה. פרידמן (שייצג את עצמו בכל הערכאות המשפטיות בה נדונה הסוגיה) טען כי חובותיו כלפי העירייה, בסך 106,000 ₪ עבור השנים 2000-2008 התיישנו זה מכבר. עיריית ירושלים טענה מצידה כי חובותיו של פרידמן כלפיה לא התיישנו נוכח הליכי גבייה מינהליים שנקטה במהלך השנים כנגדו, אשר עצרו, לשיטתה, את מרוץ ההתיישנות . למען הבהר הדברים נציין כי אליבא ד' עיריית ירושלים, כל פעולה מפעולות הגבייה מנהלית אותה נקטה כנגד פרידמן, עצרה את מירוץ ההתיישנות ומשכך ובהינתן שפעלה כנגדו במסגרת הליכי גביה מנהליים במהלך השנים,  לא התיישנו חובותיו של פרידמן.

ביהמ"ש העליון, נוכח אי בהירות במצב המשפטי ולאור פסיקות סותרות שניתנו במהלך השנים קבע, באופן גורף וחד משמעי, כי להליכי גבייה מינהלית המתבצעים כנגד חייב בארנונה, אין כל השפעה על מרוץ ההתיישנות בתביעה אזרחית וכי הליכי הגבייה,, אינם משעים את תקופת ההתיישנות, היינו: ככל שהוגשה תביעה אזרחית כנגד חייב בארנונה מקץ שבע שנים ממועד החוב, אין רלוונטיות לשאלה האם ננקטו הליכי גבייה מנהליים כנגד החייב במהלך התקופה ולנתבע שמורה האפשרות  לטעון כי חובותיו התיישנו זה מכבר.

ביהמ"ש הפריד, הלכה למעשה, בין מסלול  הליכי הגבייה המנהליים לבין המסלול "האזרחי".

ביהמ"ש קבע כי לרשות המקומית קיים כלי (הוא האפשרות לנקוט הליכי גבייה מנהליים) אלא שכלי זה  אינו יכול  להקנות לרשות זכויות מהותיות כלשהן כלפי הנישום, או להשפיע על טענות ההגנה שזה  יכול להעלות נגד דרישתה במסגרת ההליך האזרחי ובלשון ביהמ"ש: " אם כן, לרשות ניתן כלי עבודה נוח יותר במישור המינהלי, אך לא זכות יתר במישור הדין האזרחי. למעשה, טענת העירייה היא כי היתרון במעמדה המינהלי "מחלחל" אל תוך הדין האזרחי המהותי. אלא שההבדל ברור. במסלול המינהלי הרשות פועלת עם סמכויות מיוחדות שהיא רשאית להפעילן. ברם, בהליך האזרחי הרשות היא צד להליך הניצב מול צד אחר, כאשר במרכז עומד בית המשפט" .. ועוד הוסיף בית המשפט: " המסקנה היא כי אין להעניק לרשות "הקלות" בדמות עצירת מרוץ ההתיישנות בדין האזרחי, אך בשל העובדה כי נקטה בהליכי גבייה מינהליים. כאמור, בתחום דין ההתיישנות האזרחי ניצבת הרשות הציבורית ככל בעל דין (ההדגשות של הח"מ).

*עו"ד יובל ברוש הינו יוצא משרד עו"ד הררי טויסטר, הנחשב לאחד המשרדים הבכירים בארץ המייצג דרך קבע רשויות מקומיות. מזה כ-4 שנים, מנהל עו"ד ברוש, משרד המייצג את הפרט כנגד הרשות המקומית.

עו״ד יובל ברוש